מתייחד הוא ספר תהילים שאין מי שלא ממשמש בו מדי יום, אם בפסוקי דזימרא, בחול ובשבת, בשירת ההלל בימי המועדים, באמירת תהילים בעת צר ומצוק שלא יבואו, ובלב כל אחד מקננות מחשבות רבות בעת אמירתם, מהו עצם הלוז של המזמור? מהו סדר הפסוקים? מה ה'דינים העולים'.
ההרגשה שדווקא ספר תהילים, שהוא מהספרים הראשונים שנכתבו ברוח הקודש, והספר שיד הכל ממשמשת בו תדיר, דווקא בו קשה להבין את ההקשר בין הפרקים ובין הפסוקים, וכתר תורה מונח בקרן זוית, ואין פותח שער. ועתה לאחר שנים רבות של יגיעה ועמל, זכה הרה"ג הנ"ל – עליו מעיד הגרי"א וינטרוב זיע"א "מבין ריסי עיניו של המחבר שליט"א נראה שסוגיות אלו הם חלקו המיוחד בדברי תורה שבשבילו הגיע נפשו לעולם הזה עתה" – שחתר חתירה לשורשי ספרא דדוד מלכא, איך שמחולק הוא לחמשה ספרים המכוונים נגד חמשה חומשי תורה (מדרש שוחר טוב פרק א') וכל פרק הינו הקדמה לפרק שאחריו, וכל פסוק שזור וארוג דווקא במקומו להאיר אור חדש בבי מדרשא, אור התפילה, אור הבטחון והתקוה, אור ההודאה והשבח, ונוכל לברך בפה מלא 'אילו פינו מלא שירה כים', כאשר הלב מרגיש והמוח מבין, מעתה 'פיו ולבו שווין'.
קשה להמעיט בחשיבות הספר היקר הלזה, ובדעת שלימה ניתן לומר שלא קם כמותו מיום חתימת ספר תהילים בידי דוד מלכינו ועד היום הזה, ספר התהילים שמוכר לכל יהודי מתלבש בבגדי הוד והדר.
הספר שהינו חובה בכל בית בו דבר ה' הינו 'סוגיא' שצריכים ללמוד, לכל עובד ה' החפץ לעובדו 'בכל לבבכם', לכל מי שמקיים דברי אדונינו דוד 'שפכו לבבכם לפניו' (ס"ב), ומשתוקק שיהא הלב מבין ומרגיש, וכל עצמותי תאמרנה.